מתימן באהבה...

 

יום שישי, כמה טוב שבאת אלינו ואל הכלות האורבניות שלנו! חיכינו וחיכינו וחיכינו לו, בסבלנות רבה יש לציין, רק בכדי לשתף אתכן בחגיגה פולקלוריסטית, צבעונית ומרתקת מאין כמוה המככבת כאן אצלינו היום - החינה, ולא סתם חינה אלא טקס החינה התימני.

 

כחובבות פולקלור, תמיד הרגשנו כי טקס החינה המסורתי הינו חוויה מרתקת וייחודית, לכן תארו לעצמיכן עד כמה שמחנו להכיר את לירון דהרי, צלמת מחוננת, המתמחה בצילום טקסי חינה, אשר החליטה להעניק לנו הצצה קטנה לטקס חינה תימני שתיעדה רק לאחרונה.

 

 

 

לאחר התבוננות קלה בתמונות המהפנטות של לירון, התעוררו אצלינו שאלות רבות לגבי משמעות הטקס והמסורות השונות, כך שלא יכולנו להישאר אדישות לעניין ויצאנו לחקור את הדברים לעומקם, בדיוק כפי שאנו אוהבות לעשות. שנתחיל? מזמינות אתכן לצאת איתנו למסע בזמן בתימן הרחוקה…

 

אז ככה, טקס החינה קיים כבר מאות שנים בקרב עדות שונות יוצאות אסיה, צפון אפריקה ואגן המזרח התיכון. היום אנו מתרכזות בחינה התימנית, טקס רחב ועשיר בפני עצמו שכן בכל אזור בתימן היו מסורות, בגדים, צבעים ואפילו תכשיטים שונים המאפיינים אך ורק את האזור המסויים הזה, תארו לעצמיכן באיזה שפע מדובר! וואו, פשוט וואו!

  

 

 

טקס החינ״ה (חלה, נידה והדלקת נרות) הוא למעשה המקבילה המסורתית למסיבת הרווקות, כאשר בתימן עצמה נהוג היה שהגברים והנשים חוגגים בנפרד, ביחד עם אורחיהם. בני הזוג לבשו תלבושות לפי מסורת צנעא, בהתאם למיקום הגיאוגרפי בתימן, וניתן היה להבחין בפערים תרבותיים של ממש אשר באו לידי ביטוי בתלבושות, בבדים, במרקמים ובגוונים השונים. את הבדים עצמם רקמו נשות העדה בעבודת יד מעוררת השראה ולפי מיטב המסורת.

 

 

 

ולמרות שהתלבושות משתנות מאזור לאזור, כפי שסיפרנו לכן ממש כאן למעלה, הן עדיין מאופיינות בלא מעט קווי דימיון מקבילים: תלבושתה של הכלה תמיד תהיה צנועה וסגורה, כשמנגד התכשיטים הרבים והצבעוניים שמעטרים אותה. היא גורבת רגליות המכונות ״כביר״, שמלתה נקראת בשם ״מז׳הר״ ועל ראשה כובע גדול ומפואר, ה״תשבוק״, המעוטר בפעמונים ונועד לסמל את פיריונה.

 

 

 

תכשיטי הנשים עשויים על פי רוב בעבודת יד הנעשית על-ידי גברי העדה. מדובר בתכשיטים כבדים, מאסיביים ועשירים מאוד הכוללים טבעות אותן עונדת הכלה על כל אחת מאצבעותיה, שרשראות המעטרות את ה״מז׳הר״ ותכשיט סנטר המכונה ״לאבה״. התכשיטים הכבדים המקיפים את הכלה מן החזה ועד הבטן, כמו גם על האצבעות, הינם סמל לכניסתה לתוך חיים חדשים, כאשר הכובד עצמו מסמל חיים כבדים ויקרים. חשבתן לרגע שתלבושת החתן נזנחת בצד? טעות בידיכן, שכן גם לחתן יש תלבושת מסורתית הכוללת שמלה ארוכה, כובע עם תיליון ועלים מצמח השדאב האמורים לשמש כסגולה מפני עין הרע.

 

תהליך הלבשת החתן והכלה מלווה בשירה תימנית (הנקראת ״זאפה״) בליווי תופי פח ותופי מרים. הנשים שמזמרות מסביב לכלה נושאות על ראשיהן קערות הקרויות ״מזאהר״, כשבתוכן נרות דולקים מעוטרים בפרחים, היוצרות מראה חגיגי וייחודי מסביב לכלה.

 

 

 

במהלך הטקס נהוג למרוח על כפות הידיים של החתן והכלה חומר אורגני המופק מצמח הנקרא בשם ״כופר לבן״ האמור לצבוע את ידיהם בצבע (מסורת זו מקובלת בטקס החינה במגוון עדות). הצבע נמרח בצורה עגולה שאמורה להיראות כמו מטבע ולהיות סמל לשפע. וכעת מתחילות החגיגות האמיתיות! החתו והכלה חוגגים עם אורחיהם בארוחה עשירה ובריקודים משמחים, ומקובל כי הורי הכלה הם אלה האחראיים על ארגון הטקס, בכדי לסמל את הפרק החדש בחייה של הכלה.

 

 

 

הכלה אינה לובשת את התלבושת המפוארת והתכשיטים הכבדים לאורך כל הטקס, והיא מחליפה במהלכו שתי תלבושת נוספות בניגוד לחתן אשר מחליף תלבושת נוספת אחת. תלבושתה החדשה של הכלה מורכבת מ״קרקוש״, כובע המעוטר ברקמה, ואילו התכשיטים חוזרים לאכסון על מנת שהכלה תוכל לרקוד ולהתנועע ביתר חופשיות. התלבושות האחרונות שלובשים בני הזוג הן תלבושות כפריות ופשוטות יותר, הקרויות בשפת העם בשם ״חיידני״.

 

 

 

טקס החינה המודרני עבר שינויים רבים מהמסורת העתיקה שליוותה את יהודי תימן ולכן כיום, חוגגים החתן והכלה את הטקס ביחד עם אורחיהם, ללא ההפרדה שהיתה מקובלת בימים עברו. כמו כן, בעבר מרחו את צבע החינה רק על גבי כפות הידיים של בני הזוג ואילו היום מורחים אותו בסמליות גם על גבי כפות הידיים של האורחים. טקס החינה מצויין בדיוק שבוע ימים לפני החתונה, ולפעמים אף נמשך שבעה ימים שלמים, מבוקר עד ערב, ימים של חגיגות והנאה! כיום, מתקיים הטקס כמה ימים לפני האירוע והוא נמשך ערב אחד בלבד… ערב שכולו שמחה.

 

 

 

וכמובן שאי אפשר לדבר על החינה מבלי להזכיר את המאכלים שמלווים את הטקס! משפחות החתן והכלה עמלות במשך שבועות רבים על הכנת תפריט אותנטי ועמוס בכל טוב המכיל בצקים מטוגנים, עוגות מתוקות ומאכלים מסורתיים כגון מרקי בשר שונים, זלביה, לחוח וכמובן המלאווח. אנחנו לא יודעות מה איתכן, אבל הדיבורים הללו על אוכל עשו אותנו רעבות, מאוד רעבות.

 

 

 

בשלב הזה, כפי שראיתן גם בתמונות, ההשקעה האדירה ניכרת לא רק בתלבושות עצמן אלא גם בתפאורה של המקום בו נערכת החינה - הקפדה על הפרטים המאפיינים את המסורת התימנית, כמו למשל שטיחים מיוחדים, בדים אותנטיים, כדים עתיקים וקישוטים פולקלוריסטיים נוספים שביחד יוצרים את האירוע הכה מיוחד הזה.

 

 

 

זו ההזדמנות שלנו להודות ללירון הצלמת על כך שחשפה בפנינו תרבות מופלאה ועשירה, כזאת שעושה חשק ללמוד ולהכיר עוד ועוד ועוד - מתימן באהבה...

 

מאת:כלות אורבניות