המסע לפרק ב' - פרויקט תיעוד מיוחד

שמי לובה, אני מנהלת את כלות אורבניות וחלק מהצוות של האתר. אנחנו נפגשות מדי יום ויומו על גבי דפי הבלוג-מגזין גם מבלי שנערוך היכרות פורמלית וזהו כנראה אחד מפלאי הרשת - היכולת לתקשר ולהתחבר גם מבעד למסך. קצת מוזר לי להציג את עצמי, כי הרי אני רגילה לכתוב כאן על כל הדברים שאני אוהבת ועל כל החתונות היפות שהופכות גם את חיי לצבעוניים יותר, אבל אני עומדת לספר לכן משהו קצת שונה ולכן מן הראוי שנערוך היכרות אינטימית יותר.

כפי שהתמונות מסגירות - אני כבר נשואה. התחתנו לפני ארבע שנים כמעט בדיוק (ארבע שנים ושלושה ימים ליתר דיוק) בתור בני זוג צעירים מאוד, קצת לפני שהחיים המשותפים והאמיתיים החלו בפועל. בלונים לרחבה, פרחים מעוצבים, מיתוג עמדות צילום - כל אלו לא היו חלק מהלקסיקון שלי והרבה פחות נפוצים באותה תקופה באופן כללי, לכן הסתפקנו באירוע פשוט מאוד. זה היה אירוע שהייתה בו תחושה חמימה והוא היה שונה מאוד מהאופן שבו היינו בוחרים לנהל אותו כעת.

היום עצמו לא היה מושלם אך גם לא שאפתי שיהיה כזה: כל כלה בוודאי נתקלה בכל מיני אי דיוקים ותקלות קטנות שלבסוף נותנות את אופיין לאירוע, כך שכל שנותר הוא לחייך ולזרום - וזה בדיוק מה שעשינו. למרות הגישה הטובה, את היום שלנו סיימנו בדמעות וזאת משום שנאלצנו להיפרד מהכלב האהוב שלנו, פרדי, שנהרג דווקא באותו יום בנסיבות מצערות.

לכל אחד יש את החיבור שלו לבעלי חיים: חלק מצטמררים מעצם המחשבה על פרידה מיצור אהוב ביום כזה, אחרים מתקשים להתקשר לזה ברמה הרגשית, אך הטיימינג הספציפי שבו קרו הדברים כנראה לא מותיר אף אחד אדיש. החיבור שלי לבעלי חיים הפך להיות עמוק מאוד, חיבור אשר שינה את חיי במובנים רבים וגרם לי להקדיש את זמני הפנוי כדי לסייע להם וכל זאת בזכות פרדי - ומכאן שגם הפרידה ממנו הייתה מטלטלת.

הגישה שלי תמיד אומרת שמהלימונים צריך להכין לימונדה, אני פוגשת בגישה הזו אצל זוגות רבים שעליהם אני כותבת וזה מעורר בי השראה לפעול בהתאם. למרות הכל, בכל יום נישואין שחלף מאז והיו כבר ארבעה במספר - משהו בחיבור הזה בין השמחה לבין הצער שאני מרגישה עד עצם היום הזה, הרגיש לי לא נכון.

השתעשעתי כמה זמן עם המחשבה לערוך טקס נוסף, במטרה ליצור תאריך חדש עם משמעות מיוחדת שיהיה נפרד מהתאריך המקורי והטעון רגשית. לאחר כמה חודשים של לבטים, כתבתי על כך פוסט בפייסבוק ומהרגע ששחררתי אותו לאוויר העולם, ידעתי שאין דרך חזרה.

שאלתי את עצמי בכל שלב בתהליך האם זה לגיטימי לייחל בכלל לאירוע כזה, שהוא מבחינתי חוויה מתקנת אך גם דרך אמיתית וכנה לחגוג קשר שנולד מחדש בשנה האחרונה. עם תמיכתו הבלתי מעורערת של בן זוגי נתן ועם התמיכה שקיבלתי מכל הסביבה המפרגנת והחמה - החלטנו שאנחנו יוצאים למסע הזה.

אני לא ממש יודעת לאן הוא ייקח אותנו ואני חושבת שזה בדיוק מה שיפה בו. אני רוצה אירוע שמשקף את המהות האמיתית שלנו כיום, אירוע שבו נגיש אוכל טבעוני וטעים, אירוע שיחגוג את האהבה שיש לי בחיים מאנשים שהכרתי יחסית לאחרונה ולא ליוו אותי בתאריך המקורי, אירוע שיחגוג את הקשר המיוחד שיש לי עם נתן.

אני נותנת לעצמי את החופש לארגן אירוע שמבוסס רק על מה שאנחנו רוצים באמת, מוקפים רק באנשים שרוצים לשמוח בשמחתנו. מאחר שכבר התחתנו וקיבלנו מתנות שסייעו לנו להתחיל בחיינו המשותפים - אנחנו לא מעוניינים בכך שהאורחים יביאו עמם מתנות נוספות כי אם רק את עצמם, ללא שום שיקול נוסף.

פנו אליי אנשים מוכשרים שהציעו לתת את חלקם לטובת האירוע, לתרום את כשרונם ואף חשוב מכך - להעניק אהבת חינם - והייתי כל כך נפעמת מהאהבה הזו עד שהחלטתי שרק מהסיבה הזו ההחלטה שלי לפרסם פוסט שכזה הייתה נבונה. 

כעת אני מחפשת מקום לחגוג בו את האירוע: אירוע לא שגרתי, עם הרבה אהבה וכוונות טובות. אני מחפשת מקום עם חלקה נעימה בחוץ, שיירצה לארח מסיבה טובה עם הרבה אנשים שהתכנסו יחד לטובת אותה מטרה ויסכים לקבל אליו גם את שתי הכלבות שלי, שמהן איני נפרדת הפעם וגם את כלביהם של האורחים. 

אומר ולא אהסס שאני קצת חוששת: שלא יבינו אותי כהלכה, שאבנה מסביב לאירוע ציפיות לא ריאליות, שאנשים לא באמת יירצו לבוא - אך אני מאמינה שכל עוד המטרות האמיתיות של האירוע יישמרו למול עינינו, נרגיש עם הרעיון שלמים.

אני מציעה לכן להצטרף למסע שלי, כי אני בטוחה שהדרך לשם תהיה מעניינת. זהו פוסט ראשון מתוך סדרה שלמה שתעקוב אחר ההכנות הלא שגרתיות הללו ואם אכן נזכה בדף החדש שלו אנו מקווים - אז תמיד אביט במזכרת הזו בחיוך, בדיוק כמו כל הזוגות האהובים שלנו. 

צילום תמונות מהחתונה: אוריאל מלסטר