כשהעבר פוגש בהווה - ביקור בסטודיו משכית

10.03.15

יש שקראו ל-משכית "כור היתוך", אחרים תיארו אותו כ"קיבוץ גלויות" - אך רות דיין נטולת היומרות והמנייארות, סיכמה זאת במילה אחת - אופנה: אוסף השפות, התרבויות והפולקלור האתני הפכו יחדיו לפסיפס ישראלי ייחודי ולבית האופנה המשפיע ביותר עד עצם היום הזה - קוטור מקומי במיטבו.

אם כבר הזכרנו את ימינו אנו, אז המעצבת שרון טל ללא ספק בחרה בנעליים גדולות להיכנס אליהן, בעת שהחליטה להחיות את בית האופנה לאחר שנקלע לקשיים כלכליים ונסגר סופית ב-1994. כשנשאלה מדוע מעצבת עם רזומה מבטיח כל כך, שעבדה בבתי האופנה בינלאומיים כמו לאנווין ומקווין, בחרה במותג שימי הזוהר שלו כבר רחוקים ממנו במקום לפתוח עסק טרי משלה - זו ענתה כי חיפשה אתגר, סיפור, הרפתקה.

את כל אלו ועוד מצאה טל עם הקמתה מחדש של משכית, שכן במהלך עבודת ההכנה האינטנסיבית גילתה כי כל בעלי מלאכה שהיוו חלק בלתי נפרד מהפסיפס של המקום, כבר אינם עוסקים במלאכתם או אינם עוד. עם קשרים אישיים, עבודה של שעות על גבי שעות ועם הליווי של רות דיין (שזכתה לראות עוד בימי חייה את תחייתו מחדש של החזון שלה), הצליחה טל לשמר את האיכויות של פעם, את הכבוד להיסטוריה המרשימה של בית האופנה ולהעניק לכל אלו מתיחת פנים מרעננת ונכונה לשנת 2015.

במקביל לעבודה על קולקציות ודגמים חדשים, טל עוד חולמת לייסד מחדש מפעל ישראלי שמתוכו תתבצע כל מלאכת העבודה והרקמה - במטרה להמשיך את הצביון הכלכלי והאידיאולוגי של משכית ולא רק את החזון האופנתי.

במדינה קטנטנה כל כך, נדמה שלכל אחד יש סיפור כלשהו הקשור במשכית, סיפור שהופך את משכית לשלו. כל מטען הציפיות הזה הונח על כתפיה של שרון, אך נדמה כי היא עמדה בו ללא קושי - בעודה משלבת אלמנטים של שמלות הוינטג' בעיצובים המודרניים, כמו למשל שמלת הטוגה משנות ה-50' שקיבלה פרשנות חדשה והפכה לשמלת ערב ואפילו לשמלת כלה בעלת מאפיינים דומים. טל מאמינה כי אופנה מוצלחת היא על זמנית ולכן אין סיבה לברוח מן העבר ואכן - כבר בכניסה לסטודיו של משכית ניתן להבחין באוסף שמלות הוינטג' לבושות בגאון על הבובות, סוג של מוזיאון קטן ויקר ערך לאופנה ישראלית.

את הבלוג-מגזין אנו כותבות מתוך האמונה כי לכל שמלה יש סיפור, שהרי הבחירה בגזרה, בחרוזים ובבדים היא אינה מקרית ומלווה בהרבה רגש. הכלות לבית משכית פוגשות בשמלות לאחר שעברו כברת דרך ונוצרו בהשראת דגמים אייקוניים מן העבר, אך המשיכה אליהן נובעת דווקא מן הערך המוסף האופנתי שלהן: עבודות הגימור, הדיטיילים, הרקמה המורכבת.

שרון טל מאמינה כי שמלות הכלה צריכות להיות בבסיסן שמלות ערב עם עוד משהו אקסטרה, כדי לאפשר לכלות להרגיש בנוח ולא מחופשות. הגישה הזו מתכתבת היטב עם כלות העבר של משכית ובייחוד עם הכלה הראשונה שהתחתנה אי פעם בשמלה של בית האופנה - יעל דיין, בתה של רות.

ביקרנו בסלון ביתה של יעל, תוך שאנו מעלעלות בתמונות מתוך אלבום החתונה שלה. בעיניים נוצצות היא סיפרה על חתונתה הכפולה עם אחיה אסי דיין, על אורחים מכל המעמדות שהגיעו ללא כל הזמנה מיוחדת (תפיסה ששיקפה גם את מפעל חייה), על בן גוריון שהצליח להידחק לחופה והסתיר לאביה, משה דיין, את הנוף על בתו וכמובן גם על שמלת הכלה שלה, שהייתה פשוטה בגזרתה אך עשירה בבד - ולחלוטין ניתן לדמיין כיצד כלה אורבנית לובשת אותה גם בימינו. לרגעים היה נדמה כי הדמות שמשתקפת אלינו מבעד לתמונות בשחור לבן והדמות שיושבת מול ספריית הענק בביתה- היא אותה אחת ואף יום לא מפריד בין השתיים, שהרי יש בנוסטלגיה את הכוח להשיב לאחור את מחוגי השעון.

יעל דיין שגדלה על ברכיו של המותג, מספרת כי סגנון הלבוש של אמה והסגנון של משכית הם בלתי נפרדים ולכן המשיכה שלה לבדים היפים ולעיבודים המיוחדים הגיעה עוד מהבית. גם הבחירה להתחתן בשמלה של משכית הרגישה טבעית ועד עצם היום הזה ניתן למצוא בארונה ובארון של רות דיין, פריטים אייקונים של המותג וזאת למרות שרובו של האוסף נאצר ונתרם לארכיון של שנקר - אותו מקום שבו שרון טל סיימה את לימודיה כמעצבת צעירה עם חלומות גדולים.

היכולת להכיר את משכית לאורך השנים, מבעד לעיניה של יעל דיין ושרון טל, לצד הפגישה עם שמלות בראי הדורות מוכיחים לנו כי הזמנים אמנם משתנים, אך אופנה היא החוט המקשר ביניהם ומכאן בדיוק נובע כוחה.