מחווה לסבא

פרידה מאדם אהוב. איך בכלל מתחילים לעכל ולתפוס את הקונספט הזה? השנים חולפות, אך הפרידות לא נעשות פשוטות יותר. המוח מבין, אך הלב מסרב לקבל את העובדה שהאדם שמילא חלק כל כך מהותי בו איננו עוד.

כשאסתי ביטון נפרדה מסבה האהוב, כאבנו יחד איתה. הוא מת משיבה טובה, אך הקושי בפרידה תמיד נוכח וקיים.

אסתי מתארת את סבה כאיש פשוט, יוצר ואמן בחסד. כמה שהיא אהבה אותו וכמה שהיא זכרה לו לטובה שהוא היה זה שהיווה עבורה את ההשראה להתנסות בתחום אמנותי, תחום האיפור והשיער, השראה שהיא עד היום ולעד תוקיר לו על כך תודה.

את צילומי המחווה הללו בחרה אסתי לצלם בביתו. בית מלא בחפצים, סיפורים, היסטוריה של מישהו שהיה, אהב ואיננו עוד - אך החותם שהותיר ימשיך גם הרבה לאחר עזיבתו הפיזית מן העולם. הבחירה האמיצה הזו היא לגמרי מצמררת והתוצאה בהתאם לכך נוגעת ללב.

מדובר כאן בסגירת מעגל מכל מיני היבטים: עבודת האיפור והשיער שיצרה אסתי, בתחום שאליו הגיעה בזכות סבה האהוב, לוקים פשוטים שהיו האהובים עליו וכאמור הבית שלו המשקיף על כל הנעשה. אין לנו ספק שהוא היה כל כך מתגאה.